אודות

לירון שרביט ז"ל

כ"ו ניסן תש"מ 12 באפריל 1980 - כ"ה אב תש"ס 26 באוגוסט 2000
עמותת דובדבן

במותו ציווה לנו את החיים

אודות

כ"ו ניסן תש"מ 12 באפריל 1980 - כ"ה אב תש"ס 26 באוגוסט 2000
הורים: פרי ומאיר

נולד בכ"ו בניסן תש"ם, 12.4.1980
ברמלה
נפל כ"ו באב תש"ס, 26.8.2000
במהלך פעילות מבצעית בכפר עסירה א-שעמלייה
בן 20 וחצי בנפלו
מקום קבורתו: בית העלמין הצבאי רמלה
הותיר: הורים, אח לשרון ניסן וליאור

קורות חיים

לירון הגיח לאוויר העולם בצהרי שבת אביבית, בבית החולים "אסף הרופא" שבצריפין. מהרגע הראשון הביא שמחה ואושר והסב נחת להוריו ולכל בני המשפחה. כאח בכור גילה אחריות ואכפתיות כלפי אחותו שרון, שנולדה שנתיים וחצי אחריו.
משפחתו של לירון התגוררה ברחוב השלום שברמלה ובהגיעו לגיל חמש, עברו לביתם החדש בעיר. בתקופה זו התגלתה אהבתו הגדולה לספורט. במרכז הטניס שברמלה למד להגיש, לחבוט בכדור ולקבל כדורים ועד מהרה השתתף בתחרויות. כשהפסיד, היה אומר "לא נורא" ועובר הלאה; כשניצח, חייך בענוותנות ושתק. לא בכדי הגדירה אותו הגננת, עם סיום גן הילדים, כ"ילד צנוע וביישן". בהמשך תפסו את מקומו של הטניס כדורסל, כדורגל, ריצה, ובשלב מאוחר יותר גם אגרוף. "השילוב בין אופיו התחרותי לבין ההנאה שבעבודה על גופו משך אותו", מסבירים הוריו.
לירון עלה לכיתה א' בבית הספר היסודי "בן צבי" שבשכונת נווה יהונתן ברמלה. היה תלמיד טוב ואסף סביבו חברים רבים שעשו אתו יחד דרך ארוכה. כשאר בני גילו לא משך ידו ממעשי קונדס, אך תמיד שמר על גבולות ברורים ולעולם לא מתח את החבל יתר על המידה.
כשהיה בן תשע, נולד אחיו הצעיר ניסן. מרגע היוולדו היה לירון לשומרו האישי ושימש לו כמדריך וכחבר. וכשגדל והחל לצאת עם חבריו לבילויים ליליים, נהג לצרף את אחותו שרון שהלכה אחריו בהערצה בכל אשר הלך.
בתאריך 26.8.92, והוא אז בן 12.5, החליטו הוריו לשנות את סביבת מגוריהם ולעבור ליישוב הקהילתי בית חשמונאי. מיד לאחר חגיגת בר המצווה החל את שנת הלימודים החדשה בחטיבת הביניים "הרצוג" שביישוב. לירון המשיך את לימודיו בחטיבה העליונה של בית הספר האזורי "הרצוג" וסיימם בהצלחה במגמת הקולנוע והצילום. הוא אהב לצלם הכול ובכשרונו המיוחד ידע להפוך את החומרים המצולמים לסרטים ייחודיים ואישיים. שיאם של לימודיו במגמה היה סרט הגמר אותו הפיק ושבו שיחק: לירון גילם תפקיד של חייל שחברתו חולמת כי הוא נהרג בקרב. בקליפ, מגלה הנערה כשהיא מקיצה, כי לא היה זה אלא חלום רע. לדאבון הלב, עבור משפחתו של לירון, הסרטון הפך למציאות עגומה ונוראה.
לירון הצטיין בלימודיו לכל אורך השנים וזכה לשבחי המורים והמורות. אלו העידו כי "הכול בא לו בקלות". עם התבגרותו הפך למושא הערצתן של הבנות ובחיוכו השובה המיס לבבות רבים. לרגע לא פסק מפעילותו הספורטיבית: עוד בתחילת הדרך בבית חשמונאי הצטרף לאגודת האגרוף של המועצה האזורית גזר - "מכבי נשר" - והיה מהמובילים בחוג. בהשפעתו הצטרפו לאגודה חברים נוספים והפעילות במקום תפסה תאוצה. במקביל, הצטרף לתנועת "הנוער העובד והלומד" כשהפעילות הציבורית מהווה עבורו ערך עליון. במסגרת התנועה עשה לירון רבות למען הקהילה: ביקר חולים בבתי חולים, סייע לקשישים וסייד עבורם בתים בתקופות החגים. ולאחר שראה כי טוב, הכשיר עצמו להדרכה בתנועה וגם כאן הצליח וזכה לאהדה רבה בקרב חניכיו.
מועד גיוסו של לירון הלך וקרב. היחידות המובחרות סיקרנו אותו מאז ומתמיד והוא הכין את עצמו בקפידה לשירות הצבאי. כבר בכיתה י' החל ללמוד ולחקור את הנושא ביסודיות והקדיש זמן רב לאימוני כושר מפרכים. בזימון הראשון ללשכת הגיוס כבר היה ברור לו כי מגמת פניו היא שירות קרבי באחת הסיירות. הוא נתקבל לגיבוש של סיירת מטכ"ל, עבר את הגיבוש הראשון, אך בשלבים הסופיים של הגיבוש האחרון החליט לפרוש, ומשם הדרך ליחידת העילית "דובדבן" הייתה קצרה.
לירון התגייס לצה"ל בסוף חודש יולי 1998, ובתום מסלול הטירונות והאימון המתקדם הגשים את חלומו והוכשר כלוחם ב"דובדבן".
בעת שנקרא למשימתו האחרונה שהה לירון בחופשה באילת. הוא מיהר לחזור ליחידה מבלי לקטר או להתלונן. בשיחתו האחרונה עם אמו ניסה להרגיעה במילים "אל תדאגי, אימא, אין כלום", אך הנורא מכול - קרה.
לירון נפל ביום כ"ו באב תש"ס (26.8.2000), בפעילות מבצעית בשומרון. הוא נהרג בשל טעות בזיהוי בחילופי אש שהתפתחו בכפר עסירה א-שעמלייה במהלך ניסיון ללכוד את בכיר מבוקשי החמאס בשטחים - מחמוד אבו-הונוד. עמו נפלו סמל ראשון רועי אבן-פילשטיינר וסמל ראשון ניב יעקובי.

לירון היה בן עשרים וחצי במותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי ברמלה, עיר הולדתו. הותיר הורים, אחות ושני אחים: אחיו ליאור נולד לאחר מותו.
אביו של לירון הקים אתר אינטרנט לזכרו ובו תמונות, דברים שכתבו חברים וקרובים וקטעי עיתונות שנתפרסמו.
במלאות 10 שנים לנפילתו הוציאה המשפחה ספר לזכרו "במותך ציווית לנו את החיים".
פרי אמו כתבה: "עכשיו לירון איננו, אבל הבית מלא אותו תמיד, וכולם ממשיכים לזכור ולחלום אותו".

שתפו >> שלחו לחבר >> הרשמו לעידכונים >>

קרובים נזכרים

הוספת זיכרון >>
טען עוד >> הוספת זיכרון >>