אודות

גדי (גדליה צבי) האס ז"ל

כ"ט חשון תשל"ג 6 בנובמבר 1972 - כ"ז ניסן תשנ"ג 18 באפריל 1993
עמותת דובדבן

יָפְיָפִיתָ, מִבְּנֵי אָדָם-- הוּצַק חֵן, בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ;
עַל-כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם.

אודות

כ"ט חשון תשל"ג 6 בנובמבר 1972 - כ"ז ניסן תשנ"ג 18 באפריל 1993
הורים: שרה ומנחם

בן שרה ומנחם 
נולד בכ"ט בחשוון תשל"ג, 6.11.1972
 בירושלים. 
נפל בכ"ז בניסן תשנ"ג, 18.04.1993
במהלך פעילות מבצעית בכפר קבטיה

בן 21 בנפלו.

מקם קבורתו: בית העלמין הצבאי הר הרצל ירושלים

הותיר: הורים, אח לאלישבע, יוסי וקובי
 
קורות חיים
 
גדי היה אדם מלא שמחת חיים. הכול זוכרים את האור בעיניו והחיוך על שפתיו. תמיד מוכן לעזור ותמיד מזומן לתת מכל הלב ומכל הנשמה. את לימודיו החל במגמה כללית בישיבת 'חורב', בה סיים שתים-עשרה שנות לימוד. בסיום לימודיו הגיש גדי בקשה להצטרף לישיבת ההסדר 'קרני שומרון' ולשרת בצה"ל שירות סדיר, בהתאם להסדר תלמידי הישיבות המשלב שירות צבאי עם לימודים בישיבה. 
בתחילת יולי 1991 גויס גדי לשירות חובה בצה"ל והופנה למסלול טירונות של ישיבות ההסדר. בתום תקופת הטירונות הגיש בקשה לעזיבת מסלול זה. הוא שובץ בחיל-המודיעין ויצא לקורס תצפיתנים. מפקדיו העידו עליו, כי היה חייל מצטיין, אמין ובעל רמה אישית גבוהה. 
גדי קיבל תעודת הערכה אישית ממפקד האוגדה על תפיסת מבוקש. גדי מונה למפקד צוות תצפיתנים. "חייל עילית", אמרו עליו, "חברותי, בעל כושר פיקוד ומנהיגות ויכולת מבצעית גבוהה". 
ביום כ"ז בניסן תשנ"ג (18.4.1993) נפל גדי בעת מילוי תפקידו, מפליטת כדור מנשקו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים, שני אחים – יוסי וקובי ואחות - אלישבע. 

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה, בין השאר: "גדי ז"ל התנדב ליחידה תוך שהוא מוותר על לימודיו בישיבה ומתוך הקרבת נוחיותו האישית. גדי בלט בחריצותו ובעזרתו הרבה לזולת, במקצועיותו האג"מית והמודיעינית".

בישיבת "חורב" הוקמה "קרן גדי" בתרומות המשפחה וידידיה לטובת תלמידים נזקקים.

שלוש שנים וחצי אחרי נפילתו הוציאה המשפחה לאור חוברת לזכרו בשם: "לנגדי תמיד". במבוא לחוברת כתבו הוריו, מנחם ושרה: 
אוי, מה היה לנו!
מובאה זו מתוך קינה לתשעה באב נבחרה על ידינו ככותרת למודעת האבל המשפחתית שפרסמנו עם גדיעתו הפתאומית מתוכנו של בננו-בכורנו היקר והבלתי נשכח גדי ז"ל. שלוש שנים וכמחצית השנה עברו. כל כך הרבה ימים של קודש ושל חול, דקות ושניות של כאב עמוק ודאבון נפש חלפו מאז. הרגשנו בחסרונו בבר המצווה של יוסי, בחתונה של אלישבע עם איתן ובהולדת נכדנו הבכור, גילעד, שהיה לגַלעֵד.
שמחות אלו והנוספות שיבואו בע"ה, לא רק שאינן מטשטשות את עומק היגון ואת גודל האסון, אדרבא הן מעצימות אותם עד מאוד.

אחיו, יוסי, כותב בחוברת:
 יום ראשון, כ"ז בניסן ה'תשנ"ג, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, השעה היא 06:00 בבוקר. גדי, במעין פרידה אחרונה מכל אחד מבני המשפחה, בחיבוקו האוהב והמסור, נפרד מן הבית בפעם האחרונה בחייו כשנשקו ותרמילו עליו.
בשעה 20:00 בערב קיבלנו את הבשורה המרה מכול: גדי נהרג בכפר קבטיה שליד ג'נין, מפליטת כדור מנשקו. לא מפעילות טרור, אלא מנשקו שלו שכל כך אהב, ושהביא לו את תחושת הביטחון.

מאז אותו יום מר ונמהר, חיינו אינם אותם חיים כמקודם. החיים זורמים, אבל עם ידיעה כל כך כואבת שהם נמשכים בלעדי גדי – הדמות שהייתה אהובה על הכול, למרות מעלליו, ואולי בגללם.
 במותו של גדי טמונים סמלים לא מעטים:
היום שבו נהרג גדי – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היום שבו מתייחד עם ישראל עם זכר ששת מיליון בניו.
 יום השבעה – יום הזיכרון לחללי צה"ל, שנפלו במערכות ישראל. 
יום השלושים – יום ירושלים. 
לצערי הרב, את גדי כחבר לחברים למדתי להכיר לאחר מותו, ומתוך הכרה זו למדתי עד כמה אישיותו של גדי הייתה יוצאת דופן שמתבטאת בין השאר: בקשר המתמיד בין המשפחה לבין החברים. בלימוד השבת – שממשיך להתקיים למרות הזמן הרב שעבר מאז נפילתו.

שתפו >> שלחו לחבר >> הרשמו לעידכונים >>

קרובים נזכרים

הוספת זיכרון >>
טען עוד >> הוספת זיכרון >>